החלטה בתיק רע"א 1413/13

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' זמיר) בת"א 2201/04 מיום 3.2.2013, שעניינה בדחיית בקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים.

2.        ביום 1.9.2004 הגישו המשיבות, באמצעות מפרקיהן, תביעה נגד כ-40 נתבעים שונים, ביניהם המבקשות, בסכום משוער של כ-500 מליון ש"ח. המבקשות הגישו כתב הגנה ביום 18.10.2006. המשיבות הגישו תצהיר גילוי מסמכים ביום 30.11.2006. תצהיר זה כלל מסמכים הנוגעים לכלל הנתבעים בתיק, לא רק למבקשות. משכך, פנו המבקשות אל המשיבות וביקשו מהן לגלות בתצהיר את כל המסמכים המצויים ברשותן, ואשר הם רלוונטיים לתביעה שהוגשה נגד המבקשות. משנדחתה פנייתן על-ידי המשיבות, פנו המבקשות ביום 20.1.2008 לבית המשפט בבקשה למתן צו על מנת לחייב את המשיבות לגלות את כל המסמכים המצויים ברשותן, ואשר הם רלוונטיים לתביעה נגד המבקשות (להלן: הבקשה הראשונה). המשיבות לא הגיבו לבקשה זו ולא ניתנה לגביה החלטה. ביני לביני, התנהלו הליכים שונים במסגרת התביעה; הוגשו בקשות מקדמיות; הצדדים ניסו, ללא הצלחה, לפנות להליך של גישור; הוצעו שתי הצעות לאישור הסדרי נושים אשר נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי; ועוד. לבסוף, ביום 24.10.2012, גובשה רשימת הנתבעים הסופית בתיק ובית המשפט קבע כי "כעת משגובשה רשימת הנתבעים, לאחר שהמפרקים מיצו כל הליך אפשרי בסוגיות של המצאה, מסירה, מתן פסקי דין בהעדר הגנה... ניתן להמשיך בקידום התיק". בהמשך לדברים האלה, ולאור בקשותיהם של נתבעים שונים בתיק, הזמינו המפרקים את כלל הנתבעים למשרדיהם לצורך עיון במסמכים המצויים בידי המפרקים. משהגיעו המבקשות למשרדים ראו כי כמות המסמכים המוחזקת במקום רבה מאוד, ולטענתן ללא כל חלוקה או סדר. משכך, לא הצליחו המבקשות, לדבריהן, לאתר אלא מסמכים ספורים בלבד הנוגעים לטענות שנטענו נגדן. לנוכח האמור, הגישו המבקשות ביום 18.12.2012 בקשה שנייה למתן צווים לחיוב המשיבות לגלות את המסמכים הרלוונטיים המצויים ברשותן (להלן: הבקשה השניה). במסגרת בקשה זו התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת ראיות מטעם המבקשות בטענות הסף עד לחלוף 30 ימים מהמועד שבו ימלאו המשיבות אחר חובותיהן בנוגע לגילוי המסמכים.

3.        בהחלטה מיום 1.1.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הארכה וקבע כי "אני נעתר לבקשות למתן ארכות (מבלי לתת כרגע כל צו לעניין מסמכים נדרשים, שאני מניח שנמשך בהם הליך הגילוי והעיון), כך שהמבקשים יוכלו להגיש את החומר מטעמם עד ליום 27.1.2013". בהמשך, ובעקבות בקשה למתן החלטה בבקשה למתן צו גילוי מסמכים דחה בית המשפט המחוזי ביום 3.2.2013 את הבקשה למתן צו בקובעו כי "כתב הגנתן של הנתבעות 11 (כרמן) [המבקשות] הוגש לפני שנים. לא מקובל עליי שמתחילים לנהל הליכים מקדמיים רק לקראת הגשת תצהירים וראיות. הבקשה למתן צו גילוי נדחית". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.        לטענת המבקשות, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המבקשות ביקשו להתחיל לנהל הליכים מקדמיים רק כעת, לפני הגשת הראיות בטענות הסף. המבקשות לא המתינו, לטענתן, אלא פנו לראשונה עוד ביום 20.1.2008 בבקשה למתן צו לגילוי מסמכים. לבקשה זו לא הוגשה תגובה מצד המשיבות, ובית המשפט נמנע ממתן החלטה חרף קביעתו כי "החלטה בבקשה למתן צווים תינתן גם בהיעדר תגובה". נוסף על כך, לטענתן, טרם חלפה התקופה להגשת בקשה למתן צו גילוי מסמכים. בהתאם לתקנה 120(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרשות לבקש צו לגילוי מסמכים נתונה בתוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר. כתב ההגנה האחרון בתובענה הוגש אמנם ביום 20.5.2012, אולם רק ביום 24.10.2012 כאשר נקבעה סופית רשימת הנתבעים, התברר כי כתב הגנה זה הוא אכן האחרון בתיק. בהתאם לכך, טרם חלפה התקופה המותרת, ובקשתן השנייה של המבקשות, מיום 18.12.2012, למתן צו גילוי מסמכים, עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 120(א) הנ"ל. עוד טוענות המבקשות כי בית המשפט המחוזי לא נימק כדבעי את החלטתו לדחות את בקשתן. הנימוק לפיו כתב הגנתן הוגש לפני שנים, ומשכך אין הצדקה לאפשר הליך גילוי מסמכים בשלב מאוחר זה אינו עולה בקנה אחד עם העובדה כי במשך תקופה ארוכה הוקפאו למעשה הליכי התובענה והיא התנהלה במישורים אחרים, כגון ניסיונות גישור והצעות להסדרי נושים. הפגיעה במבקשות היא קשה. כמות המסמכים הרבה וחוסר הסדר המאפיין אותם מונעים, דה-פקטו, מאת המבקשות, את היכולת לעיין בהם, וממילא נמנעת היכולת להגיע לחקר האמת.

 5.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. על פני הדברים, דומה כי על-פי סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, אין ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. למען הסר ספק, ומכיוון שהמבקשות כרכו עניינים של גילוי ועניינים של עיון, החלטתי לדון בבקשה לגופה.

6.        לא ירדתי לסוף דעתן של המבקשות באשר לאיחור שבהגשת בקשתן לבית המשפט המחוזי. זו הוגשה כשבעה חודשים לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון בתביעה. המבקשות נימקו זאת בכך שרק ביום 24.10.2012, שבו נקבעה סופית רשימת הנתבעים, התברר כי כתב ההגנה הנ"ל הוא אכן האחרון בתיק. זהו הסבר קלוש בכלל, ובשים לב לכך שגם למן יום 24.10.2012, ועד להגשת בקשתן השנייה של המבקשות, חלף המועד שלפי תקנה 120(א) הנ"ל, בפרט.

7.        לבד מן האמור לעיל, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית באשר לאופן ניהול הדיון לפניה. זאת, להוציא מצבים חריגים שבהם החלטת הערכאה הדיונית עומדת בניגוד לדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין למי מן המתדיינים (רע"א 266/88 סאן אינטרנציונאל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 210 (1990); רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל (7.11.2007); רע"א 684/13 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' עננה בע"מ (14.2.2013) (להלן: עניין פרטנר). נראה כי העניין דנן אינו נמנה עם מצבים אלו.

8.        בתביעה שהוגשה בשנת 2004 עסקינן. כתב ההגנה של המבקשות הוגש עוד בשנת 2006. חלפו למעלה משש שנים מיום הגשת כתב ההגנה ועד הגשת הבקשה השניה לבית המשפט המחוזי למתן צווים לגילוי ולעיון במסמכים, נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי. אכן, המבקשות הגישו בקשה ראשונה למתן צו לגילוי מסמכים עוד בשנת 2008, ואולם במשך מספר שנים נמנעו המבקשות מלפעול בנדון. התמונה המצטיירת מן החומר שצורף לבקשה היא כי המבקשות, כמו גם חלק מהנתבעים האחרים, ביכרו לנקוט בסחבת ולעכב את בירור התביעה לגופה. אין זה מתקבל על הדעת כי בחלוף שמונה שנים ויותר למן הגשת התביעה, טרם החלו להתברר טענות מקדמיות של חלק מהנתבעים. בהחלטה שניתנה ביום 15.10.2009 בבית משפט זה, בערעור קודם על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי נקבע כי יש צורך לקדם את בירור התביעה לגופה. למעלה משלוש שנים חלפו מאז, התביעה טרם החלה להתברר לגופה, אף לא טענות הסף; וכדי בזיון וקצף. חוסר מעש הולך ונמשך מצדן של המבקשות ונתבעים אחרים. המבקשות גם לא הגישו בקשה למתן החלטה ולא נעשתה פנייה נוספת בעניין גילוי המסמכים במועד מוקדם יותר. 18 חודשים לא עשו המבקשות כל מאומה בהקשר זה, לאחר מחיקת בקשתן הקודמת ביום 3.5.2011. כמסתבר, קיימו המפרקים הליך ממושך של עיון במסמכים, במשרד מיוחד, בשקידה רבה, בהשתתפות עשרות נציגים של כלל הנתבעים, לרבות ב"כ המבקשות. משאבים רבים הוקצו לשם כך, אף צולמו כ-80 אלף מסמכים, ועוד כהנה וכהנה. גם ב"כ המבקשות נטלו חלק בהליך זה, וצילמו אלפי מסמכים. מסמכים שצילמו הועברו אליהן זה מכבר, הגם שטרם הסדירו את התחייבותן לתשלום עבור הצילומים.

9.        יש להעיר בצער על בקשתן של המבקשות לבית המשפט המחוזי מיום 17.1.2013 שבה צויין כי "עיון המסמכים לא הוגש מעולם" כשבו ביום שלחו למכון שרה (שם צולמו המסמכים) מכתב ובו התחייבו לשלם עבור חלקן בעיון המסמכים. כיוצא בזה, ניכרות אינדיקציות לתיאום בין המבקשות לבין נתבעים אחרים בתיק, על מנת לדחות עוד את בירור המשפט לגופו. כמסתבר, בעבר הרחוק אפשרו המפרקים לנתבעים לעיין בכלל המסמכים, וגם לאחרונה, בחלוף שש שנים ויותר, הסכימו כאמור לאפשר לחדש את העיון בכלל המסמכים, חרף ההכבדה שבדבר והעלות הכספית הגבוהה. דרישת המבקשות מאת המפרקים עתה, כמוה כדרישה "לקטלג" את הארכיון (שהוצת כבר פעמיים בעבר), והיא חורגת מן הנדרש בתקנות ובהלכה הפסוקה לצורך הליכי הגילוי והעיון. המפרקים אפשרו ועודם מאפשרים את מימוש הזכות לעיין. המבקשות רשאיות לבוא אל משרדי המפרקים לשם כך. זכויותיהן לא נפגעו, ואין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולשנותה.

10.      אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות. עם זאת, בית המשפט המחוזי יעשה כחוכמתו על מנת להחיש מעתה את בירור המשפט, בכלל זה בדרך של הטלת הוצאות, ככל שתהיה הצדקה לעשות כן.

           ניתנה היום, כ"ט באדר התשע"ג (11.3.2013).

 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13014130_O01.doc   עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: